הגוזלים עזבו את הקן


זהו, נשארנו לבד. מהיום זה רק אני והבעל הגריזי ועוד כמה חתולים בחצר שהוא מטפח בשנים האחרנות.זה סופם של מי שמתפנקים עם 2 ילדים (בלי כלב) ושמים פס על הבעיה הדמוגרפית שאנו נמצאים בפיתחה........הבית פשוט מתרוקן. לחשוב שרק אתמול (21 שנה לייתר דיוק) השתעשעתי במחשבה על בואו של היום הזה, בו לא אצטרך לשמוע בכל שעה עגולה(מקסימום שעתיים אם בחרתי להשקיע בארוחה עם תוספת פחמימות) ממו, מה יש לאכול?
או "אמא, אני מבין שהלכת חזק על הקטע של קריירה, אבל בכל זאת תשאירי לי משהוא לאכול לפני שאת יוצאת לעבודה..."אני מת מרעב, אין כלום במקרר, סבתא לא עונה לי, בגללך אני לא אגדל....
זה היה תפריט תלונות טיפוסי שחוויתי בכל צהרים מחדש (אציין כי מעולם לא עלתה במחשבתו האפשרות הפרועה להתקשר לגריזי הגדול (טוב,אבא עסוק)
ולהטריד אותו בעובדה שבנו רעב.
כאילו שביום שנולד ורק יצא מרחמי (בעודי מסדירה נשימה מחווית הלידה המופלאה שעברתי בזה הרגע) התיישב מולי, סידר את בלוריתו האדומה לאחור,שלף חוזה מהתיק והודיע לי בכל תקיף וסמכותי: תחתמי כאן וכאן וכאן.
חוזה ההסעדה הדרקוני שעליו חתמתי תפס בכל שעה (גם אם במקרה נסעתי לחו"ל)
אההההההה ככה זה עם בנים, כשהם רעבים הם יאכלו גם את מלכת אנגליה,ישימו קטשופ ויבלעו בביס אחד (למה להשקיע בלעיסה?זו הכי בנות.....)
גריזים לא לועסים,לא סופרים קלוריות, ובטח לא חושבים על מה נכנס להם לפה, הדבר היחידי שהם סופרים זה כמה זמן נשאר להם עד לארוחה הבאה?
אז כן אני מודה, אופטימיות הקלה שבקלילות (ממש לא מורגשת, אבל בכל זאת כאן) מציפה את מחשבתי בבוקר זה,האם גן עדן מתקרב?האם חוזה ההסעדה שלי יוצא לפגרה קטנה באמצע השבוע?
תכף נהיה שוב זוג צעיר ומשופר בלי משכנתא, שכנע אותי הגריזי הגדול בחוזרנו מבית החייל,נאכל יחד ארוחת ערב רגועה,יהיה לך הרבה זמן להקשיב לי בלי איזו שאגה ברקע של איזה ילד רעב.נשמע לא רע.... (אפילו אם זה רק ל 8 חודשים עד הגריזי 1 ישתחרר)
זה הזמן להשקיע באיזו טוסטר קטן שיחליף את התנור בימי חול, אין צורך להקפיד על מגבת ביציאה מהמקלחת, אוכל סוף סוף לפקח על הגריזי הגדול בכל הקשור לאוכל, הבית יהיה מסודר,מכונת הכביסה שלי תוכל לאזור כח לסו"פשים,אפשר לכוון את השעון ל7.30 ולהתפנק עוד קצת במיטה....יש תקווה והיא כאן..ממחר.

מודה,היית די חסרת מוטיבציה לחנך את גריזי 2 רגע לפני שהוא הולך לצבא. הידיעה הכמעט ברורה שעוד מחכות לו שנים רבות של עבודה גרמה לי לעגל פינות ולתת לו לנוח,רק שהוא הלך על כל הקופה וגילה מיומנויות שינה שלא היו מביישות אפילו דב פנדה מתבגר.לרגע לא חשבתי עד כמה זה מעייף ומתיש,,,,,,,לנוח.
הילד קיבל צורה של כרית ואחרי 7 שעות שינה רצופות שהתחילו בדר"כ עם עלות השחר, היה הופך צד כמו אסדו מיושן. וכשכבר בחר לקום,היה מופתע כל פעם מחדש שהשעון שוב פעם לא העיר אותו. "DEEP PURPLE" (הגיטרות,השיער הארוך,והעשן) יכולו לבצע את השיר הרועש ביותר שלהם על ראשו...והוא ישן.ותמיד כשקם דאג לעדכן אותי עד כמה השינה חשובה לצמיחה (נשבע לך קראתי בויקיפדיה) אז למה אתה לא מתנשא לגובה של 2 וחצי מטר לפחות?שאלתי?
כך חלפו להם 4 חודשים של אושר,אם לדייק אז החיוך לא ירד לו מהפרצוץ רק מהמחשבה שאין לו למה בדיוק לקום בבוקר,וכשהוא מאושר.....אז. גמני מאושרת.
ממו, החיים דבש.....והם מתחילים בדיוק בשעה שאת ואבא הולכים לישון.

הבוקר נפרדנו,היה ממש עצוב......זהו, שני הגריזים של בצבא,מה שאומר עוד קצת חריצים במצח מדאגה ועוד קצת לילות ללא שינה.
האמת, בא לי להתקשר אליהם ולשאול מה להכין להם לצהרים.