הפנימייה הצבאית


אמא את לא מאמינה, התקשרו מהפנימיה הצבאית ו... התקבלתי! לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון הזו מבני ה”גריזי“ הקטן בה הודיע לי האפרוח בחגיגיות יתרה שהוא עוזב את הבית. 

צונאמי של רגשות חבט בי בעוצמה ברגע השיחה, לא ידעתי אם אני אמורה להיות שמחה או עצובה, רק הסתכלי עליו והבנתי שאין מצב שאני הורסת לו את הרגע הזה ושהאושר שלו הרבה יותר חשוב משלי. הייתם צריכים לראות את הפנים ה”גריזיות” האלה מחוייכות כאילו בזה הרגע התקשר הרמטכ”ל בכבודו ובעצמו והציע לבני הקטן להצטרף לאיזו תוכנית גרעין סודית עם הבטחה ללשכה מדוגמת ומפונפנת (כולל פקידה מסוקסת שתגיש לו קפה איכותי בכל שעה עגולה) ומענק פרישה שמן ונדיב בגיל 45 המופלג. 

עברו שלוש שנים מאז אותה שיחת טלפון ועד היום לא הצלחתי להבין מה עובר במוחו (הלא מפותח) של נער בן 15 שמתחזק חיים מפונקים להחריד הכוללים בעיקר רביצה אין סופית בחדר עם מבט של : תעזבו אותי באימא שלכם, ושהפעילות הגופנית היחידה שהוא מבצע מסתכמת בפעם בשבוע (כשהעוזרת מגיעה) וצריך להרים רגליים , לעזוב את סוויטת. 5 הכוכבים שבה השתכן ולעבור לגור בתנאי מעבדה שהיו מעליבים אפילו עכבר! אמא, בואי ניסע לראות את הפנימיה הרגיע אותי ה ” גריזי” הקטן ותראי שממש נחמ ד שם! על ההגדרה נחמד אפשר למלא פה דף שלם, אז בואו נתקדם .... ולא נתקטנן. אלא לא היו מגורים, ניתן היה להגדיר את מה שראו עניי יותר כסוג של... מושבת חיידקים סטייל “ פרוייקט גינדי פרימיום” ( זה עם המרפסות הנופלות). הקירות זעקו למעט צבע והבניין נראה נטוש ברמה שגם החולדות בחרו בו ביציאה לפנסיה מוקדמת. אבל הנוף מהמרפסת היה מדהים. ואני החלטתי להאחז בנוף. עצי אורן בוגרים מקיפים את כל המתחם שיושב באחת השכונות היותר וותיקות במרכז הכרמל. (בהמשך תבינו למה נאחזתי באורנים). 

כשחזרנו הביתה מסיור ההכירות עם כפר הנופש שאליו יעבור בני, הפכתי במחשבתי: מה לעזאזל עשיתי לא בסדר שה”גריזי” שלי החליט להעניש אותי ואת אבא גריזי ככה? אולי הייתי צריכה לצרף אותו לטיול האחרון בחו”ל? הוא בטח כועס על הנעליים היקרות להחריד שרצה לקנות ואני סרבתי בתוקף, או שסתם נמאס לו מהשניצלים השרופים שלי ובא לו מטבח צבאי איכותי. כדי להקל על הגזירה זרק לי ה ” גריזי” מתנת הסתגלות והחליט לאפשר לי להסיע אותו בכל יום ראשון עד פתח הפנימיה. אל תדאגי אמא בסוף תתרגלי, ניסה ה” גריזי” להרגיע! כל הדרך עד הפנימיה אני בכיתי , והוא, הוא ישן כמו תינוק שקיבל מנה כפולה של מטרנה בשתיים בלילה . מידי פעם התעורר לכל בכיי והשמיע את אחד מהקולות שבדר”כ הוא מוציא מפיו כשמישהוא מנסה לתקשר איתו בשבע לפנות בוקר .... אהההההההההההההההה. בפעמים הראשונות היה ה” גריזי” שלי מאוד נדיב ואיפשר לי ברב טובו לנשק ולחבק אותו בהחבא לפני הגיענו לשער. אחרי חודש כבר ביקש ש” אשמור נגיעה” ולקראת סוף כיתה י כבר עשה טובה ושלח לי פעם בשבוע סמיילי= אני עסוק תשתדלי לא להפריע. בכל שישי כשהגיע הביתה גיליתי נער אחר, פתאום הפך לעצמאי להחריד והוריד ממני כל מתלה הגיונית ואופיינית שאמא לנער בגילו מבצעת. הוא נסע לבד לכל זימון או תור ברחבי חיפה ופתאום נפל האסימון שהוא כבר לא כל כך זקוק לי. מולי עמד נער דעתן חריף שיודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו. לימים אותם עצי אורן (שהבטחתי שנחזור אלהם) הם אלה שגרמו לו לעזוב את הפנימיה באמצע כיתה יא. ה”גריזי” אובחן כאסטמטי עם אלרגיה קשה לאורנים ולאחר התלבטות לגבי עתידו הצבאי (הלא מזהיר) החליט ה” גריזי” לפרוש .... בשיא! 

לשמחתי נשאר ללמוד בריאלי , והם הפנימיונים , הם המתנה הטובה ביותר שהעניק לעצמו. בחמישי האחרון על רחבת הריאלי (רגע לפני גיוסם) הם עמדו שם, נרגשים וחנוקים מדמעות של עושר מהול בגאווה עצומה. כמו טווסים קטנים שהספיקו להבין שהם הדבר הכי יפה שיצר הטבע! ואני, אני ישבתי מולם והרגשתי שכל אחד מהם קצת הילד שלי. מכירה אותם מקרוב, יודעת את כל הקשיים שחוו בדרך , עד המעמד המיוחל. אתם מבינים , אלה מנהיגי המחר שלנו, פה הם נבטו , פה השקו אותם באהבה וחנכו אותם הכי טוב שרק אפשר, ואולי באמת בזכותם, נזכה לעתיד טוב יותר בארץ הזו. שאלוהים ישמור עליכם טווסים יפים ומופלאים.