מרוקו


מרוקו

עוד לא יבשה הדיו על דרכוני שחזר שבוע קודם מטיול בעמק הלואר עם הגריזי וחברי האהובים ושוב מצאתי את עצמי בשדה התעופה (אוי,אוי,אוי)

אמנם הכל היה מתוכנן חודשים מראש, אבל.....נפשי דיממה באותו שבוע והדבר האחרון שהתחשק לי היה הטיול הזה. 4 ימים לפני חגגתי את יום הולדתי ה-51  (אירוע מורכב לכשעצמו כמי שסובלת מבלוז יום הולדת ומתקשה לעכל את הגיל כל שנה מחדש) ובנוסף נפרדתי בכאב רב ביום חגי מחברת ילדות שנפטרה לאחר מחלה קשה, משהו למעלה החליט לתת לי "כאפה" גדולה ומכובדת לפנים ולהראות לי בדרכו שלו פרשנות אחרת למילים: היגיון פרופורציות וכאב.

בקיצור הייתי כולי לא מכוונת, כמו רדיו שמנגן בין שתי תחנות, ליבי היה מרוקן .....חבוט והמום. הייתי עסוקה בלעכל. איך יכול להיות? למה באותו היום (בטח "היושב בעננים "מנסה לסמן לי משהו)? למה בכלל? מה בער לקטוף אותה בגיל כל כך מוקדם? האם הצלחתי להיפרד ממנה כמו שרציתי? כל השאלות האפשריות רצו לי בראש ולרגע הרגשתי כמו עכבר מעבדה שנתנו לו 17 ספידים וחיכו לראות איך יגיב. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להירגע. לעצור לרגע.....להבין מה בדיוק קרה פה עכשיו?




הייתי חייבת לעשות freeze למחשבות, להכניס הכל לתוך קופסא אטומה של טאפרוואר ומהר. לשלוף את עצמי ממצב של כאב, לטיול בחו"ל בלי תקופת הסתגלות, כי אין מצב שאני מבריזה מהטיול הזה.

אז איך נאמר את זה בעדינות...מרוקו לא באה לי בטוב........

בגלל המצב הרגיש שהייתי נתונה בו הכינותי מראש אוזניות בשליפה שיצליחו לנתק אותי במהירות מהסביבה, וכחובבת התנתקויות ידועה וכמי שגם ככה מדורגת אצל "מינה" כטיפוס לא הכי חברתי שאפשר למצוא בסביבת העמק. השקעתי ברשימת השמעה למצב רוח מדוכדך במיוחד (הרבה שלמה ארצי- ושירים שווים של פעם) הצטיידתי בספרים והרבה הרבה אויר לנשימה.

כל הרעיון לנסיעה הגיע מאמא שלי (שתחייה). הגברת החליטה כמה חודשים קודם לפנק אותנו (3 ילדיה) בטיול שורשים on the house למרוקו ומי שמכיר את אמא שלי יודע שכשהיא אומרת: הכל עלי..... היא הולכת על כל הקופה (גם עם זה בדיינר מרוקאי).

תבואו ככה כמו שאתם, אמרה, הככככככל עלי חוץ מהמזוודה והבגדים. אז נתנו לדלית (אחותי) הידועה  בכינויה "מינה צמח" כמי שחוקרת בקפידה, בודקת ומשווה סדרתית וגם מחזיקה בתואר שרת התרבות המשפחתית (אבל בלי הספורט (את זה נשאיר לזיבי רגב)) לברר על טיול שווה.

מינה אישרה שחברת דרכים נהדרת. ואם מינה מאשרת...... אז אנחנו נוסעים.

אנחנו זה: אמא עם שלושה ילדים.

כבר בשדה הבנתי שאני הולכת להתמסר כל כולי, לחוויה לאחים שלי ולאמא. רוצה לתת לה להרגיש מיוחדת, לתת לה לפנק אותי לדאוג לי כמו ילדה ובעיקר לחוות איתה את המעט שהיא זוכרת מהילדות הקצרה במרוקו. אושר ניכר על פניה כבר בשדה, ידעתי בברור שבטיול הזה היא תפרח, הפעם הראשונה מאז שעזבנו את הבית (משהו כמו 30 שנה) זה רק היא והילדים שלה......בלי רעשי רקע......



ביציאה משרוול המטוס הרגשתי "כניצב בסרט מיצרי" (כזה של יום שישי בערב בשחור לבן).

את פרצופנו העייפים קבלו פקידים אפורים ומבואסים קשות עם מבט כעוס (של משהוא שלא אכל קוסקוס לפחותתתת שעה) הם נראו משועממים משהו ורעבים לצייד. ממש כמו "פקידי המכס" המקסימים והמחוייכים שמחכים לנו בארץ ומתים לתפוס אותנו על חם...... עם איזה בקבוק יין מיותר.

על המצח שלהם קראתי בברור (גם בלי משקפים) היה כתוב ובגדול: אנחנו סופר מושחתים אז כדאי שתכיני כמה גו'בות..... אחרת תרקבי פה עד הערב גברת צוקר היקרה (ותקחי בחשבון שאת עוד עלולה לפספס את ארוחת המלכים שמחכה לך במלון 1/8 כוכב בראבט שמוכנה עבורך כבר משעות הצהרים) אז מה עם התחתנת עם 1/2 אשכנזי..... אההההה?

אחרי שהמדריך סיים לשחד את הפקידים ופניהם הפכו למחוייכים קמעה (באמת, תודה פאטמה שהבאת לו כבר את הקוסקוס) התקבצנו בכדי להכיר את כל חברי הקבוצה (תאמת ...... חברימרים,  מה אני אגיד לכם, פעם ראשונה שלי בטיול שנתי (אאאאה סליחה, מאורגן) .וזה דווקא לא רע.

יש מדריך, יש לו מוט ארוך עם דגל, לו"ז פנסיוני משובח, ואוטובוס מלא טיילים שאין להם מושג בשיט לאן הם נוסעים, הרבה עצירות לשתיית "נוס נוס" (נס קפה במרוקאית מדוברת) שירים של בני אלבז ברקע..(כל הרפרטואר), בקיצור "פנטזיה מרוקאית במייטבה". ועל הכל מנצח בסינרגיה מופלאה המדריך השווה העונה לשם "מיקי".

מיקי עושה בשבילך הכל, מאכיל אותך, דואג שיעלו לך את המזוודה, מעלה אותך על גמל ותוך שניה מבין שעשה טעות, הולך איתך יחף בסהרה בשש לפנות בוקר העיקר שלא תתבעסי לבד בחול כשכולם על גמלים ואת פחדנית מדופלמת שמסרבת להתמסר לחוויה, דואג שתאכילי שרימפסים....... מחזיר את המוודה לאוטובוס .... בקיצור מבצע במסירות את התפקיד... ולך נותר רק להנות.

הקבוצה כללה: 7 זוגות חברים ממודיעין ועוד זוג שערק (בשקט בשקט) ממודיעין למושב שווה וברח מהחבורה (טוב, הם חפרנים שזה למות!) סבתא שהנכד המקסים שלה הוא בעצם מרוקאי שכלוא בגנים סובייטים, והיה חם אש על מופלטות. אחותו הקטנה שברגע הנחיתה כבר קבלה עיניים של: תגידו: כמה ימים אנחנו הולכים להיות בחור הזה?

זוג הורים שחגגו לביתם באיחור של 2 עשורים את הבת-מיצווש, עוד 2 זוגות חברים שהצליחו בכישרון רב בדקה שנחתו במרוקו לאבד את המזוודה, ואנחנו...

הטיול החל....... וכבר כשעלינו לאוטובוס "מינה" שקלטה שהתחלתי לגלגל עיניים (זה מה שקורה לי כשאושר מציף אותי ללא הודעה מוקדמת), ושתכף האוזניות נשלפות תפסה אותי בצד לשיחת נזיפה קטנה (ככה זה כשאחותך היא מורה) והפצירה בי להתנהג בהתאם, תתערבבי......את שומעת, תתערבבי.......ככה תשכחי מכל מה שעברת בשבוע שעבר.

אז הכנסתי את האוזניות לתיק.....אמרתי לבני אלבז: נעים מאוד בני, אני איריס, ואיך לעזאזל  לא שמעתי את השירים המדהימים שלך עד עכשיו ?..

והתערבבתי ,מזה התערבבתי כמו מרק חריירה משובח.

היא חלפה על פניי שטופת זיעה ומחוייכת, בפרוזדור בו עשינו את הלילה בעיר האורות והג'יפה רבאט

12 ימים טיילנו יחד, 11 בקרים היא לא וויתרה לעצמה והשכימה קום לריצת בוקר (נכון שבשעות הערב המוקדמות קמלה כמו חמנייה שלא קבלה מספיק שמש ודרך עיינייה הירוקות והיפות אפשר היה לראות רק כרית ושמיכה, לא יותר.....) אך בשש בבוקר בעודי מתהפכת במיטה ומתענגת על המזרן האיכותי בחדרי השווה ,היא כבר הייתה בחוץ....רצה....רצה  .......ורצה.

אחריה רצו כל חברי הקבוצה הטיפולית ממודיעין (אפילו שברחה מהם למושב) היא הצליחה להדביק את כולם בחיידק: הריצה. מודה לא לכולם היה פרצוף של נהנים וכייף לנו בטרוף (כמו שלה) אבל הם רצו, כמו גדולים רצו.

הרבה שעות נסיעה וזמן שיחות היה לנו בטיול, (מודה, פחדתי ממינה) וכששאלה באיזה ספורט אני עוסקת? התפתלתי קלות במושבי.... ולחשתי בשקט שלדעתי אין לי בכלל נעלי ספורט. ראיתי את המבט המופתע שלבשו פניה וישר חשתי "בושה ונכלמת" לנוכח הוידוי המסעיר שזה עתה חשפתי בפניה.

לא מאמינה לך? כלום? לא כלום (ניסיתי לתרץ) פעם נרשמתי לקאנטרי החדש בטבעון (חוויתי התקף מוטיבציה קצר, שפג דקה אחרי שחתמתי על 12 השקים ומסרתי אותם לפקידה)  שנה אחרי קבלתי טלפון מהם... גברת צוקר, עדיין לא באת לקחת את הצ'יפ?

חוץ מזה, התגוננתי, אני ידועה כתורמת סדרתית לכל סטודיו שפותח שעריו, מקדמת את הספורט בטבעון רבתי (בדרכי שלי) ותומכת נלהבת בעסקים קטנים. ניסיתי הכל...ספינינג, חדר כושר, הליכות, פילאטיס מה לא? ואף פעם לא הגעתי לרגע הנשגב הזה שכולם מדברים.עליו: אנדרנליין מטוררררררררררררף ששוטף את כל גופך ומציף אותך באושר עילאי ומטלטל ומשתלט לך על כל חלקה בגוף. מסחרר את ראשך עד שאת "אשכרה" רואה כוכבים.

איפה הם הכוכבים? אני לא רואה אותם, אולי השמים שלי מקולקלים?

שייכת לאלה שמסתכלות על השעון: מתי הסיוט הזה הולך להיגמר? ומודה שלעיתים אף ייחלתי בכל מאודי למדריכה המעצבנת התקפת לב עוצמתית כזו שתצריך אישפוז ממושך, ולמחרת אקבל ממנה טלפון מתנצל ובו היא מודיעה בקול מזה מבואס שהיא ממש ממש מצטערת אבל היא נאלצת לבטל את החוג לפחות לחצי שנה הקרובה, ואני (נשמה טהורה) אצא מגדרי מרוב נחמדות ואומר לה: חמודה העיקר הבריאות, תקשיבי לגוף שלך (ותשאירי את הכסף אצלך) .........

בחזרה לטיול,

מרוקו הייתה עוצמתית מדהימה ומפתיעה צבעונית וכובשת מלאה בסגנונות בטעמים, בנופים משכרים, באתי עם אפס ציפיות ונהנתי מכל רגע, מהלבד ומהביחד מהאנרגיות הטובות, מהקבוצה הנפלאה שנפלה בחלקי. צחקנו וצחקתי המון צחוק משחרר, היו רגעים מרגשים, היו דמעות וליטופים היו הרבה קווים משותפים בין חברי הקבוצה. סוף סוף הצלחתי להבין ולחבר הרבה חתיכות מידע הרבה סיפורי החיים ששמעתי בילדותי. עכשיו קל לי יותר להבין את המצע שממנו נבטו הורי, את הקשיים וההתמודדויות, את המשא הכבד שסחבו על כתפיהם, את האחריות המשפחתית אחד לשני......כי כולם באו מאין ובאומץ רב יצרו יש.

הכל זרם נפלא (סליחה שלמה שהפקרתי אותך בטיול), מינה הייתה לדעתי בשוק מה over נחמדות שלי...... ושם ברגעים האלה שהייתי נטולת מחשבות ומשוחררת מלחצי היום יום, ועסוקה קצת יותר בעצמי (לשם שינוי), הבנתי שכנראה שלא משנה עד כמה קשה לי להתחבר לספורט אני חייבת להתחיל ככה בקטנה, בשביל הנפש, בשביל הנשמה שלי שכל כך דיממה השנה. לא צריכה להיות "תגלית השנה בספורט", רוצה להיות מסוגלת לצאת פעמים בשבוע לריצה קלה של 5 ק"מ, בלי תחרויות בשבתות בשש בבוקר, בלי לעלות את העליות של מצדה, כמו שאמרתי, הכי  ב ק ט נ ה .

ושכנראה אצלי זה יגיע בלי זיקוקי דינור בגירסה הקוריאנית וה"פחות משודרגת".

ישבתי על הגדר שנים רבות, והייתי צריכה להסתכל עליהם מהצד ולהבין...... שברור שזה אפשרי.

היא (ירוקת העיניים) נתנה לי להבין שספורט חייב להתחיל להיות חלק מהשגרה שלי, חייבת למצוא לו מקום בלו"ז לפנות לו מדף בארון (פיניתי וגם רכשתי) ולהכניס אותו לחיי הפעם כדי להישאר פה לתמיד.

שבוע אחרי, נרשמתי לקבוצת ריצה (נמרות העמק) התחלתי בקטנה, כמו תינוק שלומד לאכול אוכל מוצק מעכלת את הקושי בביסים קטנים.....אני ועוד 3 חברות שאיתם תמיד כיף לי ונעים.

ועכשו אחרי 5 ק"מ יכולה לאשר ........... יש ניצוצות (קוריאנים) ויש זיקוקים.

לפחות אני מבינה על מה כולם  מדברים.

תודה לירוקת העיניים  שהעירה בי את הרצון לשינוי......

תודה לך נירוש על שהיית חלק בחיי  ותמיד אשא אותך בליבי,

ולך אמא על טיול מושלם שבדיעבד היה בדיוק בזמן.













מתויג:  #טיול שורשים