תמיד חלמתי שתהיה לי בת
מה זה חלמתי... היה לי ברור, לי תהיה בת. נקודה.
שחורת שיער, מתולתלת, עייני שקד ענקיות...
תשאלו מה לי ולשחורת שיער? אין לי מושג, ככה פינטזתי אותה.
אני שהתברכתי בגנים מזרחיים מיוחדים, "שקופה", נושאת בגוון עור שאינו קיים באף קטלוג צבעים.
אבל היי, מי אמר שאסור לחלום?
אז בחלום שלי דמיינתי אותנו חולקות יחד ארון בגדים מפואר, שלא היה מבייש את מלכת אנגליה, בלי צורך להסביר ל"גריזי" הגדול למה אמא צריכה כל כך הרבה נעליים, ושקניית בגדים זה צורך נפשי נטו, שמעלה אצלנו הנשים את מפלס האושר כמו vaben.
אז מה עדיף?
היפה שלי היתה מתרגשת איתי עד דמעות מספה מעוצבת, מיצירת אומנות שווה שמוציאה אותי מאיזון, צועדת איתי את כל שדרת "הרמבלס" הלוך חזור בלי לפספס אף חנות עיצוב על הדרך.
היא היתה נשכבת עבורי על דלפק הצ'ק אין בשדה התעופה, ומצליחה לשכנע את הדייל המעצבן של אל-על, בעזרת עיניי השקד שלה, שאמא חייבת לסחוב את המנורה על הברכיים ובשום פנים ואופן אין אופציה שהמנורה תיכנס לבטן המטוס, הרי מדובר פה ב"וואחד פיס".
יחד היינו מנשנשות טפיוקה ואשכרה היה לה גם טעים, היא היתה מתעקשת כמוני על מצעי כותנה, וכמובן היתה יודעת להבחין בין אפור עכבר לאפור בטון.
היא היתה מסכימה איתי שערוץ 5 בטלויזיה מיותר לחלוטין, שסושי לוקח בענק כל סטייק (גם אם הוא מיושן).
כזו היתה הנסיכה שלי...
אז כפי שהבנתם- חלומות לחוד ומציאות לחוד.
ניחשתם נכון, הם לא יצאו עם תלתלים שחורים, ולא, אין להם עיניי שקד, לבנים שלי...
הם מהממים, והם יצאו הכי בנים ב"סקאלת הגבריות" טפו טפו טפו חמסה שום בצל.
הם הנשמות של חיי...
אבל הם בנים
משחררי גזים, חסרי נימוס בסיסי, רעבים תמידית (ולא לטפיוקה), ובעיקר נושאים בגאון גנים משובחים (אך לא רגועים) מצד אביהם שיחייה.
הם משאירים לי אבק בריצות, חובבי אקסטרים מכל סוג שהוא- בנג'י, סקי, רכיבת שטח...
וביקורים תכופים בחדרי מיון עם פציעות בכל הרמות והדרגות שרק תבחרו.
גם הטסות רפואיות הוכנסו לרשימת החוויות שלהם... ושלי!
רוכשי מקדחות, אומים, בוכנות, חבלי גרירה, חבלי הצלה...
באמת הצילו...
בקיצור, יש הרבה אבק וגריז בחיי (אבל בלי ג'ון טרוולטה)
כשאני מספרת שיש לי רק בנים כולם מנסים לנחם אותי שבנות זה "דבר יקר", תתעודדי , יודעת כמה כסף נחסך לך?
אין לך מושג איזה כאב ראש זה בת (תרתי משמע), בת תאכל לך את הראש מהבוקר עד הערב, מהרגע שהן קמות רצף הדיבור לא פוסק לרגע, והיא יורדת לרזולוציות שאלוהים ישמור...
אז נכון שיחסית לבנות בנים מדברים 50% פחות,
אפשר להגיד ששיחות הנפש שלי איתם הן גיבוב של קולות, מנעדים וטונציות מתפריט מילים בסיסי שבו הם משתמשים כדרך קבע, לא שאוצר המילים שלהם חלילה דל, פשוט רוב המילים אינן בשימוש יום יומי, ומאופסנות בבוידעם לאירועים מיוחדים בלבד.
סבבה, כן, לא, ולפעמים אולי, מספיקות להם בהחלט בכדי לתקשר את יחסינו באופן שוטף,
ואם אני ממש רוצה לפצח איזו סוגיה אצל הבונקרים האלה זה כבר מצריך מאמץ, בתוספת ארוחה טובה...
תכניסו להם סטייק ואלכוהול- ויצא סוד!
מה זה יצא... נהר של אינפורמציה...
לפעמים too much אינפורמציה שאני מצטערת שבכלל שאלתי!
אבל השקטים האלה, בשקט בשקט מתישים את כרטיס האשראי שלי, המסכן לא נח לרגע ואשכרה סובל מ "אי ספיקת חיובים", ומגוהץ כדרך קבע אצל איזה מוסכניק תחמן, כשאחד מהם קופץ לביקור אחרי שקרע את אופנוע השטח שלו באיזו עלייה תלולה, או סתם אסף איזה סלע בדרך לים עם החבר'ה.
בנים הם חסכוניים... אולי בחלומות!
לפעמים ברגעי משבר, כשאני מתוסכלת מכמות הגברים שסביבי אני ממלמלת לעצמי ומביטה ליושב בעננים: למה? לא יכולת לשלוח לי איזו בת? קטנה... מושמושית... עדינה...
טוב... לא צריך שיער שחור, תביא בלונדינית שיער חלק, לוקחת!
בעיקר אני מוטרדת מהשאלה למי אעביר את העסק שהקמתי?
מי ימשיך את פרוייקט חיי?
אני כמו גבן שמגדל ילדים אלרגיים ללקטוז,
כמו קצב שכל ילדיו צמחוניים,
לא פשוט!
אבל, עדיין לא איבדתי תקווה, מתפללת שמישהי מבנות הזוג שלהם תתאהב לי בעסק, תתאהב לי בארון, תתאהב בכל מה שאני אוהבת, ואז אפתח לה את הדלת לעולמי!
בואי כבר... מחכה לך...