בין ערמת המעטפות ששלפתי מתיבת הדואר בצבצה אחת שגרמה לי לחנק קל, הרגשתי כאילו דחפתי עוגת ספוג יבשה לגרוני הצר, והיא מסרבת להחליק לי בגרון.
זוכרת בברור את ההתרגשות בעת פתיחתה, בפנים חיכתה הבשורה המרטיטה כי "צבא ההגנה לישראל" מבקש מבני גוזלי (זה שחגג לפני 3/4 דקה 18 אביבים) לעמוד לרשותו בשלושת השנים הקרובות עלינו לטובה ואם אפשר במטותא, אז עכשיו..
ישר רצו לי בראש כל אותן שיחות- שכנוע שניהלתי בזמנו עם "אבא גריזי " במרוצת חיינו המשותפים, בהן הפציר בי לא פעם ובהחלט יותר מפעמים לצאת אתו ועם ה"גריזים הקטנים" לאיזה RELOCATION מפתה באמריקה.
אבל אני, כמו דבילית סירבתי ובתוקף לתחנוניו.
ששששששאני אגור באמריקה? השתגעת?
אם הייתי מקשיבה לו אולי כל הדרמה שעמדה בפתחי הייתה נמנעת ובמקום לפתוח מעטפת גיוס מאיימת שגרמה לי להרגיש לרגע בארץ כנען כחלק מדרמת עקדת יצחק הייתי פותחת שמפניה קרירה ואיכותית על המרפסת רחבת הידיים מדק (ולא, הוא לא סינטטי) המשקיפה אל ממי האוקיינוס בביתנו המדוגם להפליא השוכן לו על road NO 1 המושלם.
כן , "הגריזים שלי" יכלו להיות אמריקקים לכל דבר, אז מה אם במקום גוף מחוטב ושרירי (לא חוכמה, הם מתאמנים לצבא מהיום בו נולדו) היו רופסים ודשנים מעודף משקל וכולסטרול, כולה כמה קילוגרמים מיותרים (חודשים בחלי ממן וזה יורד).
ואז מה אם במקום להינשא לשירה (אותה לבטח יכירו בצבא) יתחתנו עם ברברה, ככה לפחות לא יצטרכו להמתין איזה עשור בתור לדירה "במחיר למתייאש" שכן אבא של ברברה יתעקש לעזור ולרכוש עבורם בית מדהים, מדהים, מדהים (בכלום כסף) באיזה פרבר מנומנם ביציאה הצפונית מ L A .
ברברה הייתה לבטח מתעקשת על 3 ילדים, וכשימלאו לבנם הבכור (ג'ון) 18 הוא היה מגיע עם קבוצה של תגלית, (טוב,הוא תמיד היה מחובר בקשר מיוחד לארץ) בדקה יתאהב בנוף המדברי, בסחבקיות הישראלית, בג'חנון שבכניסה לשוק הכרמל (מאחורי הבאסטה של התימני), ובעיקר באורטל, אוי אורטל איזו מהממת את.
דקה לפני חזרתו לאמריקה (מישהו הולך להפסיד את דמי ההרשמה לקולג') הוא ירים טלפון בהול לאימו ברברה (שמצפה לו בהתרגשות וכבר שבורה מזה שלא ראתה אותו איזה חודשיים) ויאמר לה בקול רועד: אמא,נחשי מה? וברברה תשאל: מה? והוא יענה: אני נשאר פה.... וווווווווווו אני מתגייס לצנחנים.
ברברה השבורה שעשתה הכל בכדי שבניה ה"גריזים" הדשנים לא ילכו לצבא, היא בעצם ביתם האמצעית של בתיה וציון לוי מאור עקיבא. (כן ,לוי שהחזיק חנות במרכז המסחרי הישן) הוריה ירדו בשנות ה70 מהארץ ואפילו נותר על שמם עיקול שטותי בעקבות "חובון קטנציק" שהשאירו בביטוח לאומי) .
היא תגיע (על אפה וחמתה) ביום העצמאות עם עוד הרבה אימהות נרגשות להפתיע את ג'ון בסיום קורס הקצינים שלו.
כמובן שתהייה גמורה מעייפות (טוב, כל הלילה ארזה לג'ון ולחברים מהצוות ריבות שרקחה) תחבק אותו ולא תרפה, וכמובן תודה בחיוך אמריקאי מלוקק ובשפתיים מפוצצות בבוטוקס) לאמא האלופה של אורטל שמפנקת אותו כמו בן.
כןןןןןןן גם היא לא תישן כמוני בלילות... גם לה התקופה הזו לא תהייה קלה. רק שאני לפחות אוכל לפנק אותו בסופ"שים. וברגילות. בלי הטובות של אמא של אורטל.
אז חסכתי לגריזים שלי איזה 18 שנים בגלות, בלבול ,חרטה וחוסר שייכות.
שנחזור ליום הגיוס?
פעמיים עברתי את החוויה הזו בחיי,
הראשונה הייתה טראומטית השניה... אפילו יותר.
וגם במרחק 4 שנים מאותו בוקר בו נפרדנו עם כל הדרמתיות המתבקשת בלשכת הגיוס, מסרבת לעכל, כאלו משהו הדביק אותי בדבק נגרים משובח לרצפה. וקשה היה לי להתפנות ולהמשיך בשגרת יומי כאילו כלום לא קרה.
הוא (הגריזי) עלה לו לאוטובוס חדור מוטיבציה ומאושר כאילו זכה באיזו חופשה חלומית במלדיביים, ותכף תעבור דיילת שתגיש לו איזה שיק טרופי, שחס וחלילה לא יאבד נוזלים כל הדרך לבקום.
ואני, פניי קבלו 50 גוונים של לבן ונראתי כמו קטלוג של נירלט,
אוייי, הלב, הלב, הוא היה צריך להתרגל לדאגה שישבה לי דרך קבע בין הצלעות והפכה לחלק ממני בשנים שיבואו לאחר מכן, דאגה שתופסת אותך בכל שעות היום, ובעיקר "קופצת לביקור" בשעות הלילה.
אני יודעת שכל אחת מהאימהות שסביבי לוקחת את התקופה הזו אחרת...
יש שמגלות את הספורט ומצטרפות לאיזו קבוצת ריצה (נמרות העמק) נרשמות למרתונים ליליים ומתישות את גופן עד אובדן הכרה.
אחרות משקיעות באופניים (במחיר של בית) ורוכבות לאילת וחזרה על הבוקר.... ואז, מקלחת קצרה ואופס לעבודה.
יש שמגלות עניין רב ברקיחת ריבות, מכל דבר שצומח בסביבתן ומחלקות לכלללללללללללל השכונה.
יש המפנות מדף במקרר ועוברות לגור בתוכו. ואני, אני כיבסתי...
ערמות של כביסה קבלו את פניי בחיוך ממיס בכל צהרי שישי, מגבות לחות עם פטרת במצב מתקדם שבקלות יכלו לשמש כמצע נפלא לגידולים חקלאים באיזו חווה באינדונזיה.
חולצות מד"ס שמזמן אבדו את צבען המקורי וגרביים מעופשות שצעדו באופן מופתי היישר למכונת הכביסה... הכביסה שמרה עליי שפויה. ודרכה ידעתי תמיד איפה הגריזי שלי נמצא.
מאובק, לבן עד קמחי ובלי צמחיה- שבוע בדרום.
כל התחתונים חזרו נקיות והמגבת קבלה צורה של קרש חיתוך איכותי מאיקאה - שבוע ניווטים.
כך שמרתי על שפיות, אני כבסתי והאינפורמציה זרמה לה כמו מים...
הקיץ הזה מגיע תורם של רועי ונבו (האחיינים המדהימים שלי ) להתגייס,
שוב הכל מציף אותי מחדש, אותה התרגשות, אותה דאגה וחשש שרק הכל יסתדר להם כמו שהם רוצים ומצפים, מתפללת שיצליחו ,שיהיה להם קל, אבל גם שילמדו להתמודד עם הקושי, ובעיקר שיצאו מהחוויה הזו בריאים בנפשם ובגופם.
אז לכל אתם הורים שמגייסים הקיץ איזה גריזי/גריזית, שמעו בעצתי: תכבסו, תאפו, תרוצו עד אילת תחזרו ותעסיקו את עצמכם בכל דבר שישמור אתכם שפויים, (עזבו את אמריקה לאמריקאים) ושימו איזה חסכון בצד ככה בקטנה, (כמו של ברברה) לתקן אח"כ את הקמטים.
גיוס קל למתגייסים ויאללה אחרי ג'ון לצנחנים.