אמא תשכחי מזה, אני לא מוציא עכשיו 1700 ש"ח על תרמיל מזורגג..... כך התחיל הויכוח המיותר ביני לבין הגריזי שלי. המקום: חנות למטייל, לב המפרץ בחיפה, לפני חודשים. שעה לפני: (בנימה מתפנקת שנמצאת אצלו בשימוש שוטף בכל חמישי כשהוא כבר על הרכבת בדרך הביתה ונזכר שלא החליף איתי אפילו "אימוגיין" קטן כל השבוע, ובנוסף הבטן מקרקרת בטרוף מרעב) אולי תסיעי אותי לרכבת ובדרך ניכנס לראות את התרמיל לקראת הטיול? ואני, שלא פגשתי בזיו פניו איזה 4 שבועות רצופים ובנק הגעגועים שלי עומד במינוס תמידי, קפצתי על ההזדמנות להנות ממנו עוד כמה רגעים לפני שבורח לי שוב לצבא. מיותר לציין של"חנויות כאלה" מעולם לא הייתי בוחרת להכנס מיוזמתי (גם אם יבטיחו לי שב"שק שינה" איכותי ונושם מחכה לי ריצ'רד גיר והוא ישן איתי כפיות כל הלילה). את פנינו קיבל בחור גבה קומה וחסר צורה העונה לשם "אח שלו". שערו הפרוע ראה ימים טובים יותר ונדמה לרגע שכל האנפות שעברו באזור חיפה בדרך לארצות חמות קוננו על ראשו המוקפד לפני שיצאו לדרכן. הוא פנה אל הגריזי שלי: מה קורה אח שלנו גיבור? לאן אתה נוסע? וואלה? וואלה? אההההההההההההההה אתם מכירים? שאלתי את הגריזי בפליאה והם המשיכו, אתה בקטע של הביוקר? או מתכלב? וואלה? וואלה? אההההההההההה
מודה שלא הצלחתי לעקוב אחרי המלמולים הכבדים שיצאו ל"אח שלנו" מהפה. לא רוצה להגזים ולומר שהבחור עדיין חי על אדי כימיקלים מהטיול האחרון שעשה בהודו ושכנראה שאין לו שום מושג מתי בדיוק חזר ארצה ולמה... אבל הוא והגריזי שלי תקשרו להפליא ולי נותר רק לצפות בהם מהצד ולנסות להבין (בתסכול רב) על מה כל המהומה, כולה תיק, קצת בד, הרבה דאווין, תיק.
הגריזי שלי בא מוכן, הוא ידע בדיוק איזה תיק הוא רוצה לקנות ויותר מזה איזה פרצוף הוא צריך לעשות לי בכדי שאני זו שאשכנע אותו לקנות את התיק המיוחל. אחרי דקות רבות ומיותרות בהן בלינו בחנות "אח שלנו" פרס בפנינו את המועמדים הסופיים שהגיעו לקן הגמר, ואז החל מסע היח"צ האגרסיבי ביותר שחוויתי אי פעם מגוש ממלמל. את התיק תפר איזה צ'און ליין (סיני קטן, צנום ואלרגי לבדים סינטטים) מאיזה כפר נידח בדרום סין.
צ'און ליין למד בפקולטה משובחת למדעי התפר וכל תפר שלו ממילאן. כמובן שהוא תופר רק שני תרמילים ביום, מקפיד על אורח חיים בריא (ניזון מכוס אורז וחלב סויה) דבר המשפיע באופן ישיר על איכות ועמידות התיק במסעות ארוכים שהגריזי שלי מתעתד לחוות.
אחרי שסיים לשבח את צ'און ליין עבר לפירוט מקיף ומיותר של כל שליפציק משודרג הקיים בתיק, שכמובן יעזור לגריזי שלי לצלוח את הטיול ללא פגיעה בחוליות הגב (ההרוסות ממילא ממכשירי הקשר שסחב כל השירות) גם אם יחליט לשאת על כתפיו החסונות את חברתו המפונקת לאורך כל מסלול האנפורנה כי לגברת נכנס קוץ בדיוק בעליה...
אחרי שאכל לנו את הראש ביסודיות (והבנתי שתכף הגריזי מפספס את הרכבת) הצעתי שנחליט ומהר. התרמיל נפלא, צאון ליין נפלא והגריזי השתכנע במהירות האור, אנו פונים לכיוון הקופה, ומי בעקבותינו??? הממלמל נדהם מכושר השכנוע שלו והחליט להמשיך ולנסות את מזלו (מה לגבי נעלים? גזיה? גוזיה? כובע מבד נושם???) לא תודה ענינו, אנחנו מסודרים.
חודשים ישב התרמיל בחדרו והמתין. בכל פעם שהגריזי חזר מהצבא עבר לידו ונתן לו ליטוף קל.
אתמול הוא והתרמיל נסעו אל העולם הגדול. אחרי שנפרדנו בשדה ,עמדתי כהרגלי עוד כמה שניות להציץ בו מרחוק, לגנוב עוד מבט, לעקוב אחר צעדיו לפני שיתרחק אל עמדת הבידוק. הוא נראה מחוייך, נרגש, כמי שהמתין בערגה (אחרי 3 שנים קשות) לעתיד המצפה לו בחודשים הקרובים. לחויות שיחווה עם חבריו, לטעמים שיטעם לראשונה בחייו, לנופים, לצלילים ולתחושה הנפלאה והכמעט עילאית שמשמרת כל טיול בגיל הזה כזיכרון מושלם. זו כנראה התמימות, הגיל, הדף החלק של החיים שהופך אותם בן רגע לכאלה מאושרים.
סע לשלום וחזור בשלום, ילד שלי אהוב.
